פסק-דין בתיק בע"מ 8974/12

השופט נ' הנדל:

1.        מהו היקפו של סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, לפיו אסור לקיים עסקאות בירושה? זוהי אחת מבין מספר שאלות משפטיות ופרשנויות העולות מתוך העניין המונח לפנינו - בקשה לרשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (עמ"ש 34966-10-10, כב' סגני הנשיאה א' קובו, ו-מ' רובינשטיין, וכב' השופטת ע' צ'רניאק).

           מדובר באישה (המבקשת) שתבעה את אחיה (משיבים 2-1 (להלן: המשיבים)) על רקע סכסוך ירושה. מסכת ההתדיינות בין הצדדים החלה את דרכה הענפה, הארוכה ובעיקר המצערת לפני 15 שנה. בשנת 1999 הוגשה תביעה מטעם המבקשת נגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. התביעה הועברה לבית המשפט לענייני משפחה באותו מחוז (תמ"ש 4650-99). ב-2007 ניתן פסק-דין הדוחה את תביעת המבקשת. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור.

רקע

2.        אביהם של הצדדים נפטר בשנת 1972, ואילו אמם נפטרה בשנת 1991. בהליך דנא בית המשפט לענייני משפחה נדרש לדון בירושת שני ההורים. במסגרת זו, הצדדים התמקדו בשתי חברות שהינן משיבות 4-3 (להלן:החברות). לעמדת המבקשת, אחיה קיפחו אותה במשך שנים רבות, וגרעו ממנה את זכויותיה בעיזבון הוריה. מהחומר עולה כי למסקנה האמורה הגיעה המבקשת בסמוך להגשת התביעה, לאחר שעבדה משך כשנתיים באחת החברות. מנגד, גישת המשיבים היא כי לא רק שלא גרעו מאחותם את זכויותיה, אלא שבמרוצת השנים היא קיבלה סכומים העולים מעל ומעבר לחלקה בעיזבון. לאחר הגשת תביעת המבקשת, הגישו המשיבים תביעה שכנגד להשבת סכומי כסף שקיבלה המבקשת, לשיטתם, מעבר לסך המגיע לה מכוח זכויותיה בירושה.

           פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה עסק ברובו בקביעות עובדתיות, ובעיקר בשאלת בעלות המבקשת בחברות מכוח ירושת האב. במסגרת בירור העובדות דחה בית המשפט את כל טענות המבקשת הנוגעות לבעלותה במניות החברות מכוח ירושת אביה. אף ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי, נדחה. אין צורך במסגרת בקשה זו להיכנס לפרטיו של הבירור העובדתי ביחס לירושת האב, שכן הבקשה הנדונה עוסקת בירושת האם. תביעת המשיבים אף היא נדחתה, בטענה שהם נתנו את הכספים העודפים כמתנה, והם אינם זכאים לתבוע אותם בחזרה. על הכרעה זו לא הוגש ערעור מטעם המשיבים.

תביעת המבקשת בנוגע לירושת האם

3.        נקדים את העובדות הרלוונטיות לירושת האם. בשנת 1972, זמן קצר לאחר פטירת אבי המשפחה, הוקם עסק בשותפות בין האם המנוחה לבין בנה, משיב 1. חלקו של משיב 1 היה 70%, וחלקה של האם 30%. בשנת 1975 הצטרף משיב 2 לשותפות, ובשנת 1978 נרשמה השותפות כעסק רשום. השותפים הרשומים היו האם, המבקשת, והמשיבים. בשנת 1981 הפך העסק לחברה בע"מ, בתבנית של משיבה 3 (להלן: החברה). לפי הרישום ברשם החברות, מניות החברה חולקו בשווה בין האם (100 מניות), משיב 1 (100 מניות) ומשיב 2 (100 מניות). המבקשת קיבלה מניה אחת בלבד. בשנת 1982 הוקמה משיבה 4 (להלן: החברה הנוספת). לאור דרישת המינהל, נעשה הרישום בחברה הנוספת כתמונת ראי לרישום בחברה, זאת על-מנת שלא יראו בהקמתה עסקה במקרקעין (כך נקבע בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, עמ' 7). ההבדל היחיד בחלוקת המניות בין שתי החברות הוא שהמבקשת לא קיבלה אף מניה בחברה הנוספת.

           האירוע המשמעותי הבא במסכת העובדות הוא חתימת הסכם בשנת 1988, שכותרתו "סיכום דברים". האם יזמה את חתימת ההסכם כדי "לסיים את המחלוקת בין ילדיה על רקע טענותיה של [המבקשת], כי היא לא קיבלה את חלקה בעיזבון אביה" (עמ' 8 בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה). לפי הכתוב בהסכם, בתמורה לסך 87,750$ הסכימה המבקשת להעביר "את חלקה מכח הירושה [בחברות] וכל הקשור בהן ליתר השותפים". עוד נכתב בהסכם כי הסכום הנ"ל ניתן למבקשת "תמורת חלקה הבלתי מוגדר כולל העבר והעתיד". יצוין שבתביעתה לבית המשפט לענייני משפחה טענה המבקשת שהסכם זה בוטל, ושהכספים שהועברו לה הוחזרו למשיבים. בית המשפט לא קיבל את טענתה, וקבע כעובדה שההסכם מעולם לא בוטל. כפי שיובהר, פרשנות ההסכם ותוקפו עומדים ביסוד המחלוקת בין הצדדים.

           בעקבות פטירת האם, הוציא בית המשפט המחוזי בתל-אביב צו ירושה בשנת 1991, לפיו עיזבון האם יחולק בין שלשת ילדיה בחלקים שווים. לעניין זה יצוין שבשנת 2010 מחק בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב את צו הירושה, והכריז על קיום צוואת המנוחה (בתובענה שהוגשה על-ידי המבקשת). התפתחות זו לא השפיעה בפועל על זכויות הצדדים, שכן גם על-פי הצוואה יש לחלק את עיזבון האם בין שלשת ילדיה בחלקים שווים. המבקשת נרשמה כמחזיקה בשליש מתוך מניות האם בחברה, דהיינו 107 מניות. להשלמת התמונה העובדתית יובהר כי למשקיע זר רשומים 50 מניות, ושאר המניות מתחלקות בין המשיבים. באשר לחברה הנוספת, עד היום לא נרשמה בעלות לזכותה של המבקשת, על אף שעל שם האם רשומה בעלות ב-100 מניות (מתוך 300).

           התביעה לערכאה הדיונית נסובה סביב טענות המבקשת ביחס לירושת האם, נוסף על טענותיה הענפות הנוגעות לירושת האב. לגישתה (כתב התביעה המתוקן שהוגש, עמ' 13), "בעקבות פטירת האם ירשה התובעת 1/3 מזכויותיה של האם ולפיכך לא יכולה להיות מחלוקת שלתובעת זכויות בחברות השונות לפחות כדלקמן". בהמשך הדברים פירט כתב התביעה את חלקה הרשום של המבקשת בחברה (107 מניות), ואת חלקה בחברה הנוספת בהתאם לצו הירושה והצוואה (33.33 מניות מתוך 100 המניות של האם).

           המשיבים חלקו על טענה זו, והעלו במסגרתה שני טיעונים מהותיים. הטיעון האחד, שהועלה בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה (סעיף 39), הוא שלאם לא הייתה כל בעלות בחברות. לגישת המשיבים, "[המבקשת] ידעה כמובן שלמרות שעל שמה של אמא רשומות מניות בשתי החברות אזי גם אמא הצהירה לא אחת שזה עסק רק שלנו, ואין לה חלק בבעלות בו". רישום המניות על שם האם לא שיקף, לדברי כתב ההגנה, אמת עובדתית-עסקית, כלשונו (סעיף 52): "כעולה מן המקובץ מהבחינה העסקית והכלכלית הטהורה אמא לא יכלה להוריש יותר ממה שהיא עצמה ירשה מאבא.... אמא... לא יזמה יוזמות עסקיות חדשות, לא הזרימה הון אישי נוסף ובאופן טבעי עבודתה בחברה כמבקרת החשבונות הלכה והצטמצמה".

           הטיעון השני של המשיבים הוא שגם בהנחה שהייתה לאם בעלות בחברות, הרי שהמבקשת ויתרה על בעלות זו בחתימתה על סיכום הדברים האמור משנת 1988. לפי ההסכם קיבלה המבקשת כאמור סכום קצוב (87,500$) "תמורת חלקה הבלתי מוגדר כולל העבר והעתיד". לדברי המשיבים, "בעת חתימת ההסכם אמא ז"ל היתה כבת 76 וכאמור לעיל ביקשנו כי הסכם זה ישים קץ אחת ולתמיד לכל דרישותיה של [המבקשת] ולכל טענות פוטנציאליות עתידיות של [המבקשת] ולכן ההסכם כלל גם את מה שעתיד ליפול בחלקה של [המבקשת] לאחר מאה ועשרים של אמא" (כתב ההגנה, סעיף 40). על אותה הדרך, נאמר בכתב עיקרי הטיעון מטעם המשיבים שהוגש לבית המשפט המחוזי (סעיף 43): "ממילא במסגרת סיכום הדברים [המבקשת] ויתרה על כל הזכויות אשר אולי היו להן  בשתי החברות, בין אם מכוח עיזבון האב ובין אם מכוח עיזבון האם".

           הטיעון האחרון עורר מחלוקת משפטית בין הצדדים סביב הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה. סעיף 8(א) קובע כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים". לדעת המבקשת חל הסעיף על ההסכם, באופן שגם אם ההסכם כלל את ירושת האם העתידית - פרשנות שאינה מקובלת על המבקשת - ההסכם בטל לנוכח לשון הסעיף. מנגד, לדעת המשיבים סעיף 8(א) לחוק הירושה אינו חל על המקרה שלפנינו, ולכן הסכמת המבקשת לוותר על חלקה בירושת האם תקף (ראו סיכומי תשובה מטעם הנתבעים 2-1 שהוגשו לבית המשפט לענייני משפחה, עמ' 38-34).

           בית המשפט לענייני משפחה קיבל את שתי הטענות שהעלו המשיבים. בנוגע לבעלות האם על המניות הרשומות על שמה, נאמר בפסק-הדין כי "ממכלול הראיות עולה כי האם לא הייתה פעילה בעת ההיא (בהיותה בת 72 שנים) בפעילות החברה, בקבלת החלטות בהשקעות, במשכון נכסים, וכיו"ב" (עמ' 22 לפסק-הדין). בהמשך לכך נקבע:

"המסקנה מהאמור: הרישום של זכויות האם היה פורמאלי, ואך מתוך רחשי כבוד של הבנים לאמם, ודרישת המינהל, נותרה הקצאת המניות כרשומה על שם האם המנוחה. לפיכך אין לה ל[מבקשת] כל זכויות "לרשת" ככל שמדובר ברישומה של האם המנוחה כבעלת מניות בחברה, או באשכול החברות אף מכוח עיזבון אמה" (שם).

באשר למחלוקת המשפטית שבין הצדדים ביחס לסעיף 8(א), גם בכך הכריע בית המשפט לענייני משפחה לטובת המשיבים, בקובעו כי ההסכם תקף אף ביחס לירושת האם.

           המבקשת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בדחיית הערעור הדגיש בית המשפט המחוזי את הממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור הוסיפה כי "פסק הדין התמקד בנחוץ דיון נימק אותו כדבעי וגם במסקנותיו המשפטיות הצריכות לעניין" (שם). מכאן הבקשה שלפנינו.

טענות הצדדים